מתי ימנה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו למרות אי הגשת חוות דעת מטעם התובע? על כך נסבה החלטה זו.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יעקב וגנר) מיום 20.3.2007, בה נדחתה בקשת המבקשת למינוי מומחה בתחום הפה והלסת מטעם בית המשפט מבלי שהוגשו חוות דעת מטעם הצדדים בתחום זה.
1. המבקשת, ילידת 1985, נפגעה עת בילתה במועדון לילה. לטענתה, בהיותה במרכז רחבת הריקודים היא נפלה לגומחה בעומק של למעלה ממטר ונפגעה בפניה. המבקשת הגישה תביעת נזקי גוף נגד המשיבים וטענה כי נפגעה ביד, באף ובסנטר.
לטענת המבקשת, לאחר התאונה אובחנה כסובלת מרגישות ניכרת מעל פרקי הלסת התחתונה, והופנתה לקבלת סדרת טיפולי פיזיותראפיה לפרקי הלסת.
לתביעתה צירפה המבקשת חוות דעת רפואית של ד"ר ניר בתחום אף אוזן גרון, ולפיה הועמדה נכותה על שיעור של 20% בגין הפגיעה באף ו-10% בגין צלקת. בחוות דעתו, התייחס ד"ר ניר גם לנכותה של המבקשת בתחום הפה והלסת, למרות שאין מדובר בתחום התמחותו, והביע דעתו כי למבקשת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין ההפרעה בפרקי הלסת, תוך פירוט המוגבלות והרגישות הקיימת.
המשיבים הגישו חוות דעת נגדית מטעמם, של פרופ' יואכימס בתחום הא.א.ג, שהעריך את נכותה של המבקשת בגין הפגיעה באף בשיעור של 5%.
2. נוכח הפערים בין חוות הדעת, ושלא בהסכמת הצדדים, בית המשפט מינה את ד"ר גורי כמומחה מטעמו בתחום א.א.ג.
בחוות דעתו העריך ד"ר גורי את נכותה הצמיתה של המבקשת בתחום הא.א.ג בשיעור של 10%, ועל אף שלא נתבקש לכך, הוסיף והביע דעתו כי "
בשל הפרעות בפרקי הלסת יש לדעתי מקום למינוי מומחה פה ולסת".
בעקבות האמור בחוות דעתו של ד"ר גורי, הגישה המבקשת בקשה למינויו של מומחה פה ולסת מטעם בית המשפט. המבקשת טענה, כי אין באפשרותה לממן חוות דעת של מומחה פה ולסת מטעמה.
המשיבים התנגדו לבקשה. לטענתם, בית המשפט רשאי למנות מומחה מטעמו ל"
עניין שבמחלוקת" בין בעלי הדין, כלשון תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות"). עניין שבמחלוקת מתעורר רק כאשר התובע מצרף חוות דעת מטעמו בנושא שבו מתבקש המינוי. בהיעדר חוות דעת כזו, אין עניין שבמחלוקת, ובית המשפט אינו רשאי למנות מומחה מטעמו.
3. בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבים, דחה את הבקשה למינוי מומחה בתחום הפה והלסת, ואפשר למבקשת להגיש חוות דעת מטעמה, ככל שברצונה לטעון לנכות בתחום זה.
בהחלטתו, קבע בית משפט קמא, ש"עניין שבמחלוקת" כאמור בתקנה 130(א), יכול לעלות מחוות דעת מטעם הצדדים, או במקרים נדירים וחריגים, כאשר המחלוקת עולה ומזדקרת באופן ברור מהתיק, ואין זה המקרה שבפניו. הוסיף בית המשפט כי טוב היו עושים הצדדים אם היו מגיעים להסכמה על מינוי מומחה מוסכם בתחום הפה והלסת, אך בהעדר הסכמה "יש לצעוד בדרך הארוכה שמתוות התקנות".
4. על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.
לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
5. המבקשת טענה כי היא חיילת משוחררת העומדת לפני תחילת לימודיה, ואין ביכולתה לעמוד בהוצאות המשפטיות הנדרשות לצורך הגשת חוות דעת נוספת. חסרון הכיס של המבקשת, מהווה לטענתה נימוק לפטור אותה מהגשת חוות דעת מטעמה, ולקצר את ההליכים על ידי מינוי מומחה מטעם בית המשפט. לטענת המבקשת, הדבר גם ימנע בזבוז משאבים וזמן הן של בית המשפט והן של הצדדים.
6. המשיבים תמכו בפרשנות שנתן בית משפט קמא לתקנה 130(א). לטענתם, משלא צירפה המבקשת לתביעתה חוות דעת בתחום הפה והלסת, ואף לא העלתה נושא זה בדיון שהתקיים ביום 24.10.2006, אין לראות נושא זה כעניין שבמחלוקת. יתרה מזו, המומחה מטעם בית המשפט כלל לא נדרש ליתן דעתו בשאלת הנכות בגין הפגיעה בלסת ובכך חרג מסמכותו.
לטענת המשיבים, החריג בסיפא של תקנה 127, מאפשר לבית המשפט לפטור בעל דין מלצרף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו. טעמים אלה, אינם מתקיימים בענייננו, והפטור יינתן במקרים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות, כאשר לא יהיה זה צודק לדרוש מבעל הדין להגיש חוות דעת בכוחות עצמו.
אקדים ואומר כי דין הערעור להתקבל.
7. סמכות בית המשפט למנות מומחים מעוגנת בפרק י"א לתקנות, ולענייננו, רלוונטיות תקנות 127 ו-130(א) הקובעות כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.):